סיור בשוק הפשפשים:

הרגע בו אתה רוצה לקחת פסק זמן קצר, לנשום... יש כאלו שיבקשו לצאת לסרט, אחרים לכוס קפה או בר, אני תמיד בוחרת בשוק הפשפשים:

"שוק הפשפשים"  צמד מילים שמהלך עליי קסם. הדוכנים, הריחות , הצלילים. אני מיד  מרגישה טעם של פעם. הפישפוש הזה בעבר מרגש אותי. מין סוג של געגוע למה שהיה ( "... פעם הכל היה אחרת...")

כל חמשת החושים שלי נדרכים- טובלים ומתבלים את ההיסטוריה בשלל ריחות, קולות , מראות וטעמים- כשאני ממששת את החפצים המונחים בגיבוב בחנויות הקטנות או אלו הפרוסים על שטיח דהוי בסדר אקראי.

יש להם נשמה לחפצים האלו , שאני חפצה בהם והמוכר היה מוכר לי אותם בחפץ לב שכן הוא חפץ -חיים.

כנראה שהעובדה שלקיתי ב"מחלת הנוסטלגיה" ( שאכן הוגדרה במאה ה17 כמחלת געגוע) הובילה אותי  לבחור באחד משני הנתיבים: אלטזעאכן או מורה דרך ( שמצריכים כישורים בהחלט דומים: אהבה לישן, יכולת לספר סיפורים...) ומכיוון שסוס ועגלה לא היו ברשותי , רתמתי אחרי מטיילים וביחד אנו מפליגים לכמה שעות למחוזות הגעגוע. ואין כמו יפו בלילות'ה אך גם בימים...

היום יפו עוברת מתיחת פנים. איך היתה בעבר אנחנו מצליחים ללמוד מהספרים:

את התרשמותו מיפו, מנציח הרצל בספרו אלטנוילנד:

" יפו עשתה עליהם רושם לא נעים. מקומה על שפת הים הכחול היה אמנם נפלא, אך הכל בה היה מוזנח עד כדי לעורר חמלה..."

גם שפרה הורן מפליאה לתאר את יפו בספרה תמרה הולכת על המים ומדמה אותה ל"אשה יפה שבלתה". בעזרת ציוריו של נחום גוטמן אנחנו נחשפים למראות המענגים של יפו ועם השירים המתנגנים אנחנו נזכרים בצלילי גמלים וריחות תפוזים.

איזו צבעוניות בעיר אפורה!!!

חושפת את סודות שוק הפשפשים בפניי עמיתיי מורי הדרך, בהשתלמות בשוק הפשפשים בהדרכתי.

 

ילדות נשכחת , סיור בעקבות מחוזות ילדות בתל אביב

כשהמשפחה עמדה לחגוג לסבא זהר, יליד תל אביב יום הולדת 90, ביקש בנו לצאת לסיור מקדים. שכונת נורדיה וגן מאיר היו בין האתרים שביקרנו. הסיום, התבקשתי יהיה בבית הקברות הישן של תל אביב ( טרומפלדור). כששמעתי את סיפור המשפחה שמחתי לגלות להם את האנדרטה בתל אביב המנציחה את האירוע הטרגי ואת הסבתא רבתא שלהם. הם מצידם גילו לי סיפור מרטיט על הציונות האמיתית. מאז את סיפורו של בן ציון אני משלב תמיד בהדרכותיי בבית הקברות ההיסטורי של העיר.   

 

 

האנדרטה לזכרם של חללי ההפצצה האיטלקית על תל אביב 1941